חשבתם פעם שקבצנים לפעמים "מרימים את היד" לא בגלל המצוקה בחייהם? יש כבר הרבה גילויים של "אנשים עניים" כאלה; עבור רבים מהם סוג זה של פעילות הוא סוג של עבודה עם רווחים נאותים מאוד, וחלקם אפילו בונים ארגונים שלמים עם היררכיה וסדרים משלהם.
סיפור קצר
מה הניע אותי לכתוב את המאמר הזה. לאחרונה לקחתי את הילד שלי לגן; בדרך עצרנו בבית מרקחת כי... כאב לי ראש ורציתי לקחת משכך כאבים בהקדם האפשרי. ביציאה מבית המרקחת יצאנו ברחוב הצפוף לכיוון הגן. ואז, לאחר שעברה כמה מטרים, אישה קוראת לי. היא הלכה לעברי, חלפה על פני ואז, כאילו חזרה קצת, משכה את תשומת לבי בשאלה "ילדה, אפשר לשאול אותך?" זה היה שמש בהירה ובגלל כאב הראש הסתכלתי על הרצפה בלי להרים את הראש, אז הדבר הראשון שפגש את מבטי היה נעליים. מגפי עור נחמדים. הרמתי את ראשי, ממצמצת ומלמלתי, "כן, ברור...".על כך הגיבה האישה בדברים הבאים: "לא יהיו לך 50 רובל, תעזור לי...?" היא אמרה את זה בביטחון מוחלט ואפילו קצת בציניות, והסתכלה ישר לתוך עיניי.
רק נדתי בראשי, תפסתי את הילד ביד ומיהרתי לכיווני. בדרך לקחתי כדור ויצאתי מהגן כדי ללכת לענייני לקצה השני של העיר הקטנה שלנו. לאחר שסיימתי אותם, הלכתי לקומת הקרקע של מרכז הקניות, שם היה סופרמרקט גדול. לאחר שאספתי את סל הסחורה שהייתי צריך, ניגשתי לקופה. וכשהנחתי את הסחורה על החגורה, ראיתי את אותם מגפי עור מולי. רק שהפעם היא לא לבשה ז'קט מעיל גשם, אלא מעיל מינק! (לי, למשל, אין מעיל פרווה בכלל). ובהשוואה של הבגדים ורשימת הקניות שלה לשלי, הבנתי שזה יהיה הגיוני יותר אם אבקש ממנה 50 רובל, אבל לא להיפך...
מי הם, קבצנים לבושים יותר טוב מאיתנו?
היום לא נסתכל על אותם קבצנים שיושבים בתחנות רכבת, במעברים תת-קרקעיים, בכניסות לחנויות - הם באמת עניים וסובלים. נדבר על אנשים שחיים טוב (לעיתים טוב יותר מהאזרח הממוצע) על חשבון עוברי אורח רחמנים. איך אפשר לזהות כלפי חוץ אדם שיד מושטת עבורו היא דרך לא רק להרוויח כסף, אלא גם לזכות בהתעשרות מסוימת?
ההבדל העיקרי הוא המראה. בדרך כלל אלה שנמצאים בעוני נראים כחלק - בגדים מלוכלכים ובלויים, מבט מושפל, לעתים קרובות שיכור או הנגאובר (אנשים רבים מתחילים לשתות בגלל חיים קשים). אנשים כאלה כמעט תמיד נשארים בצל - במהלך היום הם בקושי מגרדים מספיק לארוחת צהריים ואלכוהול. פסיביות כזו של אחרים קשורה למראה דוחה ולגישה לעסקים - אדם לעתים קרובות פשוט יושב על קרטון עם כוס.עוברי אורח מראים לעתים קרובות אנטיפתיה לשיטה זו של "להרוויח כסף", ואומרים שעדיף ללכת לעבוד ולהרוויח כסף עם העבודה שלך.
קבצנים מקצועיים נראים מטופחים ויוצרים תדמית של אדם עשיר, שלמעשה הוא. אנשים כאלה פונים בדרך כלל לעוברים ושבים בבקשה לסיוע כספי באמתלה של כוח עליון. למשל, שכחת כסף לנסיעות, או שאתה צריך בדחיפות להפקיד כסף על מספר טלפון, הארנק שלך נגנב, פספסת את הרכבת וכו', תאמין לי שאנשים מתייחסים לבקשות כאלה באמון ובהבנה רבה. האם יש צורך לדבר על כמה אתה יכול להרוויח מעסק כזה? במיוחד כשמדובר בערים גדולות, שבהן לפגוש אדם בפעם השנייה זה כמעט בלתי אפשרי.
השיטה הזו להרוויח כסף היא לא קשה פיזית; עם התכונות הפסיכולוגיות המתאימות, זה לא יהיה קשה לנפש, ואתה יכול להרוויח עד כמה אלפים ביום. מה שבטוח הוא שקבצן כזה יקבל על שעת עבודה קשה יותר כסף מהעובד הממוצע בארצנו. יחד עם זאת, מבלי להרגיש עומס חזק, זה לא בשבילך לעבוד במכרה או לבצע ניתוח לב. בנוסף, אנשים כאלה נחשבים למובטלים, או שהם מספקים לעצמם מסמכי נכות כלשהם, וכך מקבלים כספים נוספים מהמדינה, שהופכים לבונוס נעים להכנסתם הבסיסית.
פסיכולוגיה של קבצנות
עם זאת, כדאי לתת לקבצנים כאלה את המגיע להם - הם מקצוענים אמיתיים בתחומם, לא כל אחד יכול לתפוס את מקומו, כמה שזה נשמע מצחיק ומוזר. נסו, בנוחיותכם, לגשת לעובר אורח ולבקש ממנו עזרה כלשהי, בעיקר כלכלית.אם במילים זו נראית משימה פשוטה, במציאות היא תגרום לכם לקשיים גדולים, תצטרכו לעבור מעין מחסום פסיכולוגי שיפריע לדיאלוג בונה. לא סביר שתצליח לשכנע אדם לתת כסף בפעם הראשונה - בשביל זה אתה צריך להיות לא רק קבצן מנוסה, אלא גם פסיכולוג רגיש מאוד. זה נשמע מצחיק, אבל נציגי הקבצנים, אותם זיהינו מכל השאר, יכולים לקבוע את הפסיכוטיפ ואת מצב הרוח של אדם כמעט במבט אחד. כמובן, זה לא תמיד מסתדר, אבל ברוב המקרים, זו הסיבה שהם פונים ל"קורבנות" הנגישים ביותר, רך הלב, שלא אכפת להם לתת כסף או אפילו חשבון קטן.
אני רוצה לציין שהגברת מהסיפור שלי בחרה בי כשרת בצורה נכונה לחלוטין. אם זה לא היה כאב הראש, כנראה שהייתי נותן לה את ה-50 רובל האלה. דבר מעניין נוסף הוא שזה לא נותן לך בחירה כמה להגיש. זה כבר קובע סכום "תרומה" מינימלי. הָהֵן. בהתבסס על הדרגתיות של שטרות, אם אין לך 50 רובל בארנק שלך, אז לא תוכל לברוח עם שינוי. וסביר להניח שתתני שטר בעל ערך גבוה יותר מאשר סרבנים, תוך ציון היעדרו.
כדאי לדון בצד השני של המטבע, אנשים כאלה שומרים לרוב רק חלק קטן מההכנסה לעצמם, השאר הולך למראית עין של ניהול. המפקד מנהל את הקבצנים, מקצה להם שעות עבודה וטריטוריה, ובמקרה של בעיות מגן עליהם הן מפני שודדים והן מפני החוק. זה נוח לעובד עצמו, אבל בסופו של דבר הוא מרוויח זעום. למרבה הצער, היו גם מקרים של עבדות מוחלטת, כאשר אדם צריך לעבוד תחת כאב של פגיעה פיזית.עם זאת, רוב ה"נוודים" האלה הם פשוט אנשים עצלנים שמקבלים כסף לחינם. הם חיים בתנאים נוחים מאוד, לובשים בגדים טובים, אוכלים אוכל טעים ויקר, ולעתים קרובות נוהגים במכונית שלהם.
כמובן, מידע זה לא הושג בניסוי, אלא נאסף ממקורות חדשותיים אמינים.
לסיכום, אני רוצה לומר שכמעט ולא ניתן לברר בוודאות מי עומד מולך - אדם במצוקה אמיתית, במצב קשה כלשהו, או מרוויח כסף בצורה כזו. לכן, ההחלטה הרדיקלית היחידה שניתן לקבל היא להגיש בקשה או לא להגיש בקשה כלל.
אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס למידע הזה כך. יש חתולי בית, ויש חתולי רחוב. אבל כשאתה משאיר להם אוכל ברחוב, שניהם אוכלים. אחוז מסוים ממי ש"הרוויח" לא אמור להשפיע על הסיוע שניתן בפועל. והשאר תלוי בהם.
1
